פרק א'

 

כבר ידעת כי אין בנו כח לעסוק קודם אצילות י"ס ולא לדמות שום דמיון וצורה כלל ח"ו אך לשכך האזן אנו צריכים לדבר דרך משל ודמיון לכן אף אם נדבר במציאות ציור שם למעלה אין הדבר רק לשכך האזן. אמנם דע כי י"ס דאצילות הם ב' עניינים הא' הוא התפשטות הרוחניות והב' הוא כלים ואברים אשר העצמות מתפשט בהם. והנה צריך שיהיה לכל זה שורש למעלה לב' בחי' אלו ולכן צריכין אנו לדבר בסדר המדרגות מראש עד סוף והנה נתחיל ונאמר כי הלא הא"ס ב"ה אין בו שום ציור כלל ח"ו כמבואר. ואמנם כשעלה במחשבה לברוא העולמות לי' מדרגות (ע"י סדר) האציל והמשיך ממנו התפשטות אורות רבים להיותם שורשי האצילות (נ"א שרשים ומקוריים) להתאצל האצילות אח"כ. והנה כאשר נעריך ונמשיל לענין זה. כבר ידעת היות ד' יסודות לכל והם ראיה שמיעה ריחא דבור. והם ד' אותיות הוי"ה. והם סוד נשמה לנשמה ונר"ן. ונתחיל לבאר מסוד הנשמה ואילך ואח"כ נתחיל לקודם אליה ונאמר כי הלא נמשיל ונצייר האזנים כי יש בהם רוח דק בתוכם והנסיון לזה כאשר יסתום האדם אזניו ישמע בתוכו קול הברה מחמת הרוח הנצרר בתוכו. אח"כ מחוטם יוצא מתוכו הבל יותר נרגש מאזן. ואח"כ מן הפה יוצא הבל יותר נרגש מכולם וכפי ערך הדברים ובחינתם כך יהיה דקותם כי אוזן להיותו סוד בינה ההבל היוצא ממנו הוא יותר דק מהבל היוצא מחוטם. וכן הבל החוטם הוא יותר דק מהבל הפה שהוא למטה ממנו במעלה. אמנם אם נמשיל ונאמר דרך משל כי מסוד האוזן נמשך ממנו הבל ורוח מתוכו ולחוץ והוא סוד נשמה והבל היוצא מחוטם סוד רוח והבל היוצא מהפה הוא סוד נפש:

ועתה נבאר הענין כי הבל האוזן נחלק לב' אזנים. והענין הוא כי הלא יש בינה ותבונה כנודע לכן אזן ימנית הבל שלו הוא שורש נשמת בינה והבל אזן שמאלית שורש נשמת תבונה. גם הבל החוטם נחלק לב' בחי' בסוד שורש יעקב וישראל הימין ישראל והשמאל יעקב אך הבל הפה הוא א' כי הוא נגד הנוק' דז"א ואע"פ שיש לאה ורחל עכ"ז עיקר לאה מבחי' מל' דתבונה (נ"א זאת היא ו"ק דב"ן דז"א ממלכות דתבונ') המתלבשת תוך ז"א כנודע. ולכן אינו נחשב רק לא' אך עכ"ז כיון שהם ב' בחי' גם הבל הפה נחלק לב' עם שההבל הוא מקור א' שלא כדמיון האזנים והחוטם. והוא כי בהיות הבל זה בגרון הוא סוד קול וכשיוצא מחוץ לפה הוא סוד דבור בחיתוך אותיות. הקול נגד שורש לאה והדבור נגד שורש רחל אע"פ שקול הוא בת"ת שהוא הז"א (נ"א בת"ת ז"א) עכ"ז שורש של שניהם הוא במל' דתבונה (נ"א עכ"ז שורשו במל' בינה) רק שקול נעשה נשמה לז"א (נ"א לו"ק דב"ן דז"א) והדיבור נעשה נשמה למל' (שהיא רחל) ושניהן מצד הפה שהוא סוד המלכות דתבונה. והנה העינים שהם סוד ראיה שהיא החכמה הוא סוד נשמה לנשמה בסוד חכמה. ודע כי נר"ן מתלבשים תוך פנימיות הכלים שהוא הגוף. אך הנשמה לנשמה אין יכולת בגוף האדם לסובלה ונשארת מבחוץ בסוד או"מ. וכשהוא מקיף את המוח מדור הנשמה אז הוא בחי' מקיף אל הנשמה וכשהיא מקפת את הלב שהיא מדור הרוח אז הוא בחי' מקיף אל הרוח וכשהיא מקפת לכבד מדור הנפש אז הוא מקיף לנפש כי כמו שיש ג' בחי' אלו שהם נר"ן כך הנשמה לנשמה צריך שיהיה בה בחינת ג' אלו כולם בסוד אור מקיף. אמנם הגלגולת שהוא סוד הכתר משם שורש לנשמה עליונה הנקרא יחידה. וטעם קריאתה יחידה לפי שהיא מקפת כל העולמות בבחי' נשמה (לנשמה) לבדה ולא בחי' נר"ן כמ"ש בנשמה לנשמה כנ"ל. (כי הלא לא יש רק ג' בחינת נר"ן וכנגדם יש ג' בחי' אלו בנשמה לנשמה) אבל דוגמת הנשמה העליונה הנקרא יחידה אין למטה דוגמתה בחי' ר"נ כנ"ל וכולה היא מציאות א' וז"ס הנקרא יחידה לפי שאין דוגמתה למטה כנ"ל:

 

דרוש גדליה הלוי

 

דרוש שכתבתי מענין שרשי אצילות של עצמות וכלים שנתהוו מאח"פ ועינים בסוד ראיה שמיעה ריחא דיבור. זה מצאתי להר"ג הלוי. כאשר האורות נתפשטו מאוזן וחוטם עד נגד הפה ששם התחברות כל ההבלים ואז במקום שמתחברים יש לכולם בחינת נפש לפי שאין הבל האזן יכול להתחבר להבל פה אלא בריחוק מקום וכן הבל החוטם. אלא שא"צ ריחוק מקום כ"כ כמו הבל האזן כדי להתחבר להבל הפה ועל ידי הסתכלות העינים ובהכאה שהכה בהבל הזה נעשה הכלים ובהסתכלות זה יש פנימי וחיצון כי יש בכל איברים פנימיות וחיצוניות ונעשה כללות כליהם. ולפי שאין בראית עינים הבל היוצא אלא הסתכלות לבד אינו נעשה אלא הכלים והסתכלות ההוא גדול מכל הג' הבלים הנ"ל כי הראיי' היא י' שמיעה ה' ריחא ו' דיבור ה' הרי ד' אותיות הוי"ה שהם חבת"ם שהם נר"ן [נ"א נרנ"ח] הראייה היא חיה י' של השם הנקרא חכמה כי חכמה עליונה מאירה דרך עינים אלא שאם היה יוצא הבל ממש דרך העינים לא היה אפשר למטה לקבלה. לכן לא נמשך ממנו אלא הסתכלות לבד והיה בו כח לעשות כלים לג' בחינת אלו. י' דנשמה בהבל אזן. י' דרוח בהבל חוטם י' דנפש בהבל הפה וז"ס מרחוק ה' נראה לי ומשאר הבלים אם היה יוצא מהם הסתכלות לבד דרך מסך כמו העינים לא היה כח בהם לעשות כלים. וכ"ז הוא דין בין בבחי' התפשטות ההבל בין בהסתכלות הראות וראי' זו גימ' גבור"ה ודבו"ר גימ' רי"ו עם ד' אותיות והסתכלות זה בא ומכה במקום שמתחברים ג' הבלים ביחד שהוא בחי' נפש וזהו וירא אלהים את האו"ר כי האו"ר הוא בחי' הבל אזן וחוטם. שהוא בחי' נשמה ורוח. את הוא בחי' הפה שהוא נפש. ואז כשראה את הנפש אז ויבדל אלהים שהוא עשיית שרשי הכלים והסתכלות זה בדרך ישר עשה רושם (נ"א ראשים) בכל בחינה ובחי' כי פגע בכל בחי' ובחי' מן ההסתכלות לבחי' הבל כתר בכתר. וכעד"ז נעשה כל רושם (נ"א ראשית) הכלים. החיצונים באברים חיצונים. ופנימיים באברים פנימיים ולא נגמר זה עד שהכה הסתכלות במקום שמתחברים ההבלים שהוא התפשטות ההבלים שהוא חיצונות שלהם ומהכאת אור ההבל אל אור הסתכלות חזר אור הסתכלות בדרך אור חוזר ונעשה כלי בכל בחינה ובחינה לשאר (נ"א לזה) הגוף. החיצונות לאברים חיצונים ופנימים לאברים פנימים. (והעשר) [וכאשר] שבהסתכלות כל הדבוק יותר אל שורשו הוא יותר עליון כי כתר (נ"א הכתר) סמוך לעין יצאה אחרונה והמל' יצאה ראשונה (נ"א הוא יותר סמוך לעין כו' כי המל') וכשמכה וחוזר אז כל בחינת הכלים שוין שאם היסוד [נ"א שאף שהיסוד] היה מתפשט לפנים יותר מן המל' היה שוה אל המל' אף (שהוא) יסוד שהרי נתפשט יותר כי היסוד מרוב אורו על המלכות היה בו כח להתפשט יותר ואין בו מעלה יותר אל המל' (נ"א כי היסוד למעלה אל המל') אלא מפני שזה התפשטות הוא בסוד אור חוזר שהוא חוזר ומתקרב אל מקורו אבל בבחי' הכלים עצמן הם שוים. וכשחוזר האור ומלביש ההבל נמצא כשהוא סמוך לפה גדול הבל הפה מהבל האזן כי הבל הפה הוא עתה סמוך לפה בבחי' ראש והבל האזן עדיין הוא בבחי' שאר הגוף עד שיעלה נגד האזן וע"ש בביאורינו ענין היות ב' נקבי האזן וב' נקבי החוטם וב' בחי' פה קול ודבור. שהם גרון ופה. והם בחי' לאה ורחל. ואע"פ שקול הוא בת"ת הענין הוא שמכאן נמשך מקיף (אל הדבור נ"א) מהקול אל הת"ת ומהדבור אל המל' ומה שלפעמים עלה ישראל לחכמה אע"פ שהשורש הוא כאן (הוא של ישראל הוא ת"ת) בחוטם והעינים הוא בחכמה עכ"ז עולה. כמאן דארח שעולה ריח ניחוח עד המוח. כי שם הוא חכמה ע"כ:

אמנם סוד הקפה זו שביארנו בפ"א אינו מתפשט למטה רק ממקומה היא מקפת מלמעלה למטה כמ"ש בסוד או"מ. לכן תראה שלא נזכיר אנחנו רק מסוד הנשמה ולמטה לבד אמנם תראה איך היותר עליון עתה מן המתפשטים הוא סוד הבל אזן כי הוא מתפשט למטה בסוד הנשמה לכן אנו אומרים תמיד משל א' כדי לשכך האזן לבד לפי שאין אנו מגיעים אפי' דרך משל רק עד האזן לבד ולא יותר למעלה ואפי' שם אינו רק לשכך האזן לכן אין אנו אומרים לשכך את העין וכיוצא בזה:

 

 פרק ב'

ודע כי בחי' אלו ג' הבלים כולם נמשכו עד כנגד הפה ושם מתקבצים כולם כי הבל היוצא מהאזן הוא מתקבץ נגד הפה והוא נמשך מלמעלה למטה כנגד הזקן מב' צדדיו ונמשך עד כנגד הפה. וכן הבל החוטם נמשך דרך אותו ארחא שיש על הפה נגד החוטם שהוא תיקון ג' מי"ג תיקוני דיקנא. וכן הבל הפה נמשך דרך אותו ארחא ב' הנקרא לא החזיק לעד אפו וג' הבלים אלו מתחברים למטה נגד הפה והם מתחברים בסוד נר"ן. אמנם דע כי טבע של הבל היוצא מפה וחוטם וכיוצא דרכו להמשיך באורך לחוץ בכח ואחר שהוא יוצא בקילוח אח"כ מתפרש לצדדין כנודע בחוש הראות ובודאי (כי) אע"פ שהכל הוא הבל א' עכ"ז יש (קצת ל"ג) חילוק בין קצת ההבל אשר הוא נגד הפה עצמו או החוטם אל שאר ההבלים המתפשטים לצדדין. וטעם שההבל שהי' נגד הפה ממש הנה הוא דבק במקורו קשר אמיץ (דבוק קשור ואמיץ ל"ג) ותמיד מגיע השפע אליו וזהו הנזכר בס"ה דא"ס מטי ולא מטי כי הוא תמיד נדבק בא"ס ע"י אותו קילוח ההבל היוצא מפה בחוזק ומכה תמיד וזה קצת ההבל נקרא פנימי ושאר ההבל המתפשט נקרא חיצון. נמצא כי הבל (זה הבל) היותר קרוב למוצא הפה וחוטם נקרא פנימי והיותר רחוק נקרא חיצון נמצא כי הבל זה הראשון הוא עצמות האור הא"ס ממש המתפשט לחוץ ואפי' הבל המתפשט לצדדין אשר נקרא חיצון גם הוא מההתפשטות עצמו רק שאינו דומה לראשון שהוא יותר פנימי עם שהכל הוא הבל א' וענין זה הוא בג' הבלים הנ"ל. ודע כי מהבל פנימי של האזן נעשה ממנו בחי' ראש לנשמה להיותו עליון קרוב יותר אל מוצא מקור ההבל. והבל החיצון המתפשט הוא בחי' הגוף לנשמה כי כמו שיש בגוף עצמו החומרי בחי' גוף וראש גם בנשמה עצמה יש לה בחי' ראש וגוף כי קצת מהנשמה מתפשט בראש אדם וקצת אחרון היותר עב מתפשט בגוף אדם. גם מהבל החוטם נעשה ב' בחי' אלו ראש אל הרוח וגוף אל הרוח מפנימית וחיצונית. היותר קרוב אל החוטם הנקרא פנימי נעשה ראש. וחיצונית נעשה גוף. גם מהבל פה נעשה עד"ז בחי' נפש של ראש ובחי' נפש של גוף הרי ביארנו ענין נר"ן:

 

 פרק ג'

הנה אחר שדברנו בפרק העבר איך נאצל מציאות נר"ן מאח"פ הנה עתה נבאר מציאות הכלים שלהם שהם בחי' גוף אליהם. אמנם כבר בארנו כי מבחי' הראיה עצמה נעשה נשמה לנשמה אך אין הראייה סוד הבל הנמשך למטה כמו אח"פ. והטעם כי נר"ן שהם אורות אח"פ הם מתפשטים למטה אבל הנשמה לנשמה שהוא הסתכלות העין אינה מתפשטת רק נשארת במקומה בסוד או"מ כנ"ל ואין בה זולתי הסתכלות דק מאד והוא סוד הראייה והסתכלות אכן אינו דומה כמו הבל אח"פ אשר עצמותו נמשך למטה. לכן מסוד ראייה זו נעשה ל' כלים שהוא הגוף י' כלים להבל האזן הנקרא נשמה וי' כלים להבל החוטם הנקרא רוח וי' כלים להבל הפה הנקרא נפש אבל ההבל עצמו שהוא האור הפנימי אי אפשר להתפשט למטה לפי שבחי' הראייה נמשך מהעינים שהם יותר עליונים מכולם לכן בראייה זו לבדה יצאו הכלים משא"כ מאח"פ כי לא היה אפשר להאציל מהם שום מציאות אם לא מהבל היוצא מהם ממש. ואמנם הסתכלות זו הוא כך כי נמשכה הראייה זו בנר"ן הנ"ל ומחמת הסתכלות הזה בהם נעשה שרשי הכלים. וזהו וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל כי נסתכל המאציל הנקרא אלהים שהוא א"ק באור הנפש הנקרא את. כי המלכות נקרא א"ת. וז"ס הנפש הנעשה מהבל הפה [שהוא עקודים] אמנם הר"נ נקראים אור א"ת האור הוא הנפש עם נשמה ורוח. וכאשר הסתכל המאציל וראה בנפש הנקרא את (עם האור ל"ג) אז יצאו שרשי הכלים. וזהו ויבדל כי סוד הגוף (הוא מובדל ועושה הבדלה ל"ג) שהוא הכלי הוא הנותן ועושה הבדלה וגבול וקצבה אל האורות. ואמנם בסוד ראייה זו יש אור ישר ואור חוזר כי מתחלה נמשך הראייה עד סוף בחי' עשירית של הנפש ואח"כ בחזרה למעלה היה מבדיל ונעשה בחי' הכלים (ועושה בה ל"ג) ומלביש את הנפש בכל חלקיה. ואמנם זה האור הישר היה בו כח לעשות כלים בסוד הראש שהם ג"ר עכ"ז לא היה יכול להיות ניכר עד שפגע ראייה זו בנפש עצמו ובהפגעה שם (היה עושה ל"ג) הנה נגמר עשית הגוף אל הראש שהם ג"ר. אך כלים אל הגוף שהם ז"ת עדיין לא היה כח בראייה זו עד שתפגע בנפש הנפש עצמה וע"י הסתלקות ב' מלמטה למעלה שהם אור העקודים ואור העין היה האור חוזר ומלביש את ז"ת:

ונחזור עתה לבאר לבחי' נשמה הנה כבר בארנו כי הנשמה מן האזן שהיא בינה. והנה שמיעה גימטריא תכ"ה ר"ת כ"ל הנשמ"ה תהל"ל יה כי מן האזן סוד הנשמה והנה אזן גימט' נ"ח והענין כי כבר בארנו כי יש בינה ותבונה בינה אהי"ה דיודין אל"ף ה"י יו"ד ה"י ותבונה היא שם ס"ג אך עכ"ז ודאי כי גבוה מעל גבוה שומר כי יש ס"ג הכולל בינה ותבונה למעלה מאהיה דיודי"ן הנ"ל. אשר משם ס"ג זה ולמטה (נ"א ימשכו למטה) בינה אחרת של אהי"ה דיודי"ן ותבונה בשם ס"ג. וכ"ז למטה (נ"א למעלה) משם ס"ג העליון כנ"ל. ונדבר עתה במציאות שם ס"ג זה אשר עם היותו למטה (נ"א למעלה) מאהי"ה דיודי"ן הוא כולל בינה ותבונה. ודע שיש חילוק בין בינה ותבונה ללאה ורחל כי הלא או"א כחדא נפקין ושריין וא"כ הוא מוכרח כי החו"ב יהיו שוין בקומתן נמצא כי התבונה אינה מתחלת אחר סיום בינה רק יוצאת מהחזה של בינה עצמה כמו רחל היוצאת מהחזה דז"א גם התבונה יוצאת מחזה דבינה כי הבינה ארוכה בכל שיעור החכמה משא"כ למטה כי לאה מסתיימת בחזה דז"א ומשם מתחלת רחל נמצא עתה כי כמו שז"א הוא סוד יה"ו שהם חו"ב שלו י"ה והגוף ת"ת שלו הוא ו' הרי כי ז"א הוא יה"ו ואח"כ המלכות נמשכת מקצה הת"ת שלו שהוא בנה"י שלו ושם הוא סוד ה' אחרונה שבשם שהיא הבחי' ד' שלו כנודע כן התבונה אות ד' של הבינה והיא ה' אחרונה שבשם כי גם היא אין בה רק כללות נה"י דבינה אשר שם הוא ה' אחרונה נמצא כי יה"ו הוא ראש והגוף של הבינה ותבונה היא ה' אחרונה של ס"ג שנאחזת בנה"י דבינה:

והנה נמצא כי שם ס"ג שכולל בינה ותבונה הנה אותיות יו"ד ה"ו וא"ו הם בבינה ואות ה"י אחרונה היא בתבונה. וגם דע כלל אחר כי כפי האמת בענין הכמות כ"כ גדול שיעור מהחזה ולמטה כמן החזה ולמעלה א"כ היה ראוי שתבונה תהיה מחצית הבינה אבל בענין האיכות אינה רק רביעית שהרי ג' אותיות יה"ו מהחזה ולמעלה ואות ה' אחרונה הוא מהחזה ולמטה נמצא עתה כי יש ב' בחי'. כי בערך האיכות נמצא התבונה היא רביעית של בינה ובערך הכמות היא מחצית של בינה. גם יש מציאות אחר ג' והוא שכמו שלפעמים עולה רחל להיות בכל פרצוף ז"א כך זאת התבונה היא שוה בארכה כמו הבינה עצמה ומתלבשת בינה בתבונה והם שוות הרי שלשה מציאות או שוה כמו הבינה או מחציתה או רביעית:

והנה התבונה מתפשטת בז"א שהיא מן האזן אל החוטם. וכבר ביארנו שתבונה היא ה' אחרונה שבס"ג ושיעור סוד התבונה שלשה ההי"ן שהם ה"י אחרונה דס"ג וה"י גימ' ג' ההי"ן כמנין ה"י וה הג' מהג' ההי"ן אלו מתפשטת בז"א. והענין כי הנה נה"י דתבונה מתפשטת בז"א ונה"י הם שליש גופא כי הם ג' חלקים כח"ב חג"ת נה"י. והנה נה"י הוא שליש של התבונה שהיא ה' ג' מג' ההי"ן הנ"ל נתפשטה בז"א ונשאר למעלה ב' ההי"ן ומה שהיתה תחלה ה"י במילוי יו"ד עתה נחלק המלוי לב' ההי"ן. ונשאר חצי למעלה וחצי למטה ונשאר שם של ס"ג למעלה שלם. רק שה' אחרונה מלאה ה"ה כזה יו"ד ה"י וא"ו ה"ה. אמנם סוד ה' הג' הם ג' קוים נה"י שצורתה כזה ה' המתפשטים בז"א וז"ס ה"ה שיש בנוקבא דפרדשק' שירדה מן האזן אל ז"א שהוא החוטם. והנה ענין ה' זו שירדה היא בחינתה ס"ג לפי שה' זו מתפשטת בו"ק דז"א שהם כחב"ד ח"ג הרי ו' ספי' וצורת ה' זו הוא ד"ו שהם גימטריא י' הרי יפ"ו גימטריא ס' ועוד לוקחת יסוד שלה שליש של הת"ת דז"א עד החזה ושיעור שליש מן י' הוא ג' הרי בין הכל ס"ג הרי מבואר ה' זו שהיא מתפשטת בז"א היא מציאות ס"ג עצמו. ולעולם יהא בידך זה הכלל כי לעולם בדבר רוחני כאשר עולה או יורד למטה נשארה הבחי' שלימה במקומ' ואין שום דבר נגרע למעלה וגם למטה יש לה כל הבחי' עצמה וכמ"ש בע"ה. והרי כי אות ה' זו שירדה למטה עשתה מציאות התפשטות של ס"ג למטה כנ"ל לכן יש בז"א דהיינו חוטם שם של מ"ה שיש בו ג' אלפי"ן שהם ג' אהי"ה שהם גימ' ס"ג. גם דע כי הלא ה' זו צורתה ד"ו כנודע כי הלא תבונה זו התפשטותה בו"ס דז"א כנ"ל וכנגד הד' של ה' יצאה מכח זאת התבונה לאה מאחורי ז"א סוד ד' קשר של תפילין וכנגד ו"ס של הז"א. הרי כי ה' זו עשתה סוד ו' וסוד ד' שהיא לאה שהיא ד' אחורי ו' שהם ו"ס ראשונים דז"א. אמנם בסוף ו' שבתוך הד' יש פסיעה לבר ואותו הפסיעה הוא כנגד אותו שליש של הת"ת הרי כי ו' עם הפסיעה לבר הם ס"ג שהם ו"ס כחב"ד ח"ג הרי ו'. ושליש ת"ת עד החזה הוא הפסיעה לבר. הנה כשתסיר ה' זו משם ס"ג ישאר למעלה יו"ד ה"י וא"ו ה"ה גימטריא נ"ח גימ' אז"ן:

 

פרק ד'

 

אמנם כל נ"ח זה הוא בסוד התבונה שהוא סוד אזן כנ"ל. והענין שכבר ידעת שלעולם יש בחי' פנימיות וחיצו' שהנה ה' זו שירדה מס"ג הוא מהחזה ולמטה דתבונה עצמה וכאשר נתפשטה וירדה למטה הנה חצי עליון דתבונה בכמות ולא באיכות כנ"ל ירדה במקום שהיתה חצי תחתון של תבונה והחצי תחתון של בינה עצמה ירדה במקום אשר (היתה) מתחלת התבונה שהוא חצי עליון דתבונה וחצי עליון דבינה ירדה במקום חצי תחתון של בינה עצמה הרי כי הכל ירדו למטה. נמצא שכל כללות שם ס"ג שהיתה תחלה בבינה ותבונה עתה ימצא הכל במקום שהיתה מתחלת ראש התבונה שהוא מחצי בינה ולמטה לפי שעתה בינה ותבונה הכל נמשך במקום שהזה ונמצא שכל זה יקרא תבונה וצריך שימצא בה' זו עתה כל שם ס"ג שהוא נ"ח כמנין אז"ן זה וה' שירדה בחוטם הרי ס"ג:

אמנם נבאר עתה איך הם נ"ח במספרם. דע כי כשאנו אומרים שה' נתפשטה למטה בחוטם, אינו רק בחי' חיצוניות שלה כמבואר אצלינו בסוד עליית התפילות. והנה נשאר למעלה פנימיות ה' זו. וחיצוניות ופנימיות הב' ההי"ן האחרים שביארנו. כי סוד התבונה הוא ג' ההי"ן שהם ה"י אחרונה דשם ס"ג וחשבון ה"י זו היא ג' ההי"ן. והנה חיצוניות ה' ג' ירדה בז"א ונעשה פנימיות אליו, ופנימיות ה' זו נשארה למעל' ונשארו גם ב' ההי"ן אחרו' בסוד חצוניו' ופנימיו'. והנה זו הפנימיות שנשאר מן ה' זו שירדה צריך שתחזור להיות חיצוניות על חיצוניות של ב' ההי"ן העליונות אחרות שנשארו, ועתה נגדלת ה' זו שיעור ב' ההי"ן כדי להלביש אל ב' ההי"ן העליונים. נמצא כי ההי"ן אלו נעשו ד' ההי"ן, ב' בתוך ב' הרי עשרים. נשאר עתה פנימיות ב' ההי"ן העליונה הנ"ל והם נעשו חיצוניות לחיצוניות אותיות וא"ו העליונה כנ"ל כי הכל הולך אחר ההתחלה שכיון שירדה תחלה החיצוניות דאות ה' בז"א. עתה כל המדרגות צריכין לילך אחריה ולעשות התלבשות אחר חדש, והנה חיצוניות אות וא"ו נעשה פנימיות לפנימיות ב' ההי"ן, וא"כ צריך שיוגדלו הב' ההי"ן אלו שהם מספרם י' שיהיו במספר י"ג כמנין וא"ו להלביש אותם הרי י"ג וי"ג כ"ו, וכ' הראשונים הרי מ"ו, נשארו עתה פנימיות וא"ו זו מגולה. והנה אעפ"י שמן אות ו' ולמעלה נקרא הכל בינה כנ"ל. עכ"ז כיון דחיצוני' וא"ו ירדה להתלבש בב' ההי"ן שהם של תבונה, ובסיבה זו נשארה אות וא"ו פנימיות לבדה מגולה (נ"א אותיות פנימיות לבדן מגולין) לכן עדיין כ"ז נקרא בסוד תבונה ואז נעשה פנימיות של וא"ו זו, חיצו' למעלה, ויוורדין ב' חלקים מן י' חלקים של י' דמלוי ה"י ראשונה של בינה, ויורד הפנימיות והחיצוניות (נ"א החיצוניות) שלהם ונעשה פנימיות לי"ג אלו. כיצד הנה ג' מי"ג אלו של הוא"ו הג' עליונים מהם עולים ונעשו חיצוניות אל פנימיות ב' חלקי י' היורדין למטה להתלבש. ושאר הי' של הוא"ו הלבישו לחיצוניות בחי' ב' חלקי י' זו היורדין למטה. כי כך הוא שיעור ב' העליונות כג' חלקים של וא"ו הפנימיות, ונשאר עתה חיצוניות הב' חלקים של י' בי' חלקים (ג' עליונים כי' חלקים) של וא"ו הפנימים, וכל הי' נעשו כולם חיצוניות אל הב' חלקים, הרי הם י"ב ועם המ"ו ראשונים נעשה נ"ח. וכ"ז הוא מכלל התבונה כנ"ל כי כל הורדת וא"ו הוא לצורך ההי"ן לכן גם פנימיות וא"ו הנעשה חיצוניות אל ב' חלקים [עליונים] גם הם יקראו תבונה ע"ד הנ"ל, הרי מבואר איך כללות זה הוא נ"ח במספר אז"ן ועם ה' תתאה שנתלבשה בחוטמא הרי ס"ג בתבונה לבדה. והטעם שאלו הב' חלקים עליונים של היו"ד החיצו' היו פנימים אל כל הי' של הוא"ו, הטעם הוא כי הלא כל מה שהיו שיעורם להלביש (נ"א לא) היו רק ב' לבד כמותם ונמצא שמה שנתוספו הוא ח' אחרים להשלים מנין י' של הוא"ו הנשארת כי כל דבר עליון הוא גדול ככל מה שלמטה ממנו והנה מה שנתגדל בתוס' שלמטה ממנו היה ח' חלקים לכן גם היו"ד (נ"א) היא הוסיפה (נ"א הם הוסיפו) כמו כולם יחד ח' חלקים של תוס', שהנה למטה פנימיות ה' תתאה גדלה ונעשה ב' ההי"ן הרי תוס' ה'. ואח"כ פנימיות ב' ההי"ן גדלו ונעשו י"ג כמו הו' הרי שגדלו ג' חלקים. וה' ראשונים הרי ח'. וכנגדם היה כח בכאן להוסיף ח' אחרים. ואל תקשה למה גם הוא"ו שהיא למעלה מן ההי"ן למה לא הגדילה והוסיפה בב' ההי"ן ה' חלקים אחרים כמו שהגדילו הב' ההי"ן בה' תתאה כי התשובה מבוארת כי לא היה צורך רק אלו הג' לבד כדי שיעשו י"ג כמנין וא"ו ולא הוצרכו להגדיל יותר ואולם אלו הח' חלקים עליונים הם סוד א"ז. מאז"ן. והענין כי הנה ב' חלקים עליונים של וא"ו המלבישים לב' חלקי יו"ד הנה הם ב' כנגד ב' אך התוס' הם ח' והנה אלו הב' כאשר תמשיך אורם בח' אלו הנה החלק העליון ממשיך עד הז' והחלק הב' ממשיך עד הח' כי להיותו למטה מן הראשון יש לו כח עוד להמשיך חלק א' יותר ממה שמתפשט העליון נמצא כי ז' חלקים הראשונים של התוס' הם כלולים מאור (ראשון של ל"ג) ב' חלקים העליונים אך חלק הח' אינו נמשך רק מן חלק הב' המתפשט עד שם לכן אלו הח' נחלקים לב' חלקים והם א"ז מאז"ן והם ממטה למעלה כי א' פחותה מן הז' וכן הז' מן הנו"ן בערך (נ"א בבחינת) אחר כמ"ש כי הנו"ן הוא עיקר (עיין תחלת פרק הבא) שהם כ"ה כ"ה דיחודא דשמע ישראל. והנה כבר כתבנו איך כל זה הוא מכלל התבונה ולכן צריך שימצא בה עתה סוד שם ס"ג שהוא נ"ח עם ה' אחרונה ס"ג. אמנם ג' עליונים של וא"ו מהפנימיות שלו אשר נעשו חיצו' אל הפנימיות ב' חלקים שירדו למטה בג' של הוא"ו כנ"ל אינם מכלל התבונה כיון ששרשם מן וא"ו שאינה מן התבונה וגם נכנסו ביו"ד דמלוי ה"י דבינה עצמה ולכן אינו מצטרף עם הס"ג. אמנם עכ"ז יש בחי' א' והוא כי עכ"ז חיצוניות של וא"ו זו נתלבשה בב' ההי"ן של התבונה כנ"ל לכן הם עדיין בכלל התבונה בבחי' א' והוא כי ג' חלקים אלו הנעשה חיצוניות לפנימיות ב' חלקי העליונים של הי' הנה הם במספר ה' חלקים והם סוד ה' אחרת דוגמת ה' תתאה המתלבש בז"א וה' זו אינה לא מבינה ולא מתבונה ונשארת בסוד מקיף אל כל התבונה שהם נ"ח וה' תתאה מכולם הרי ס"ג והרי עתה הם ה' לעילא וה' לתתא נ"ח באמצעיתא ואם תחבר נ"ח עם ה' תתאה יהיה ס"ג וכן אם תחבר ה' עילאה עם נ"ח יהיו ג"כ ס"ג וז"ס אלה תולדות נ"ח נ"ח ודרשו רז"ל נייחא בעלאין נייחא בתתאין. והוא מ"ש בענין זה כי בהתחברות נ"ח למעלה בה' עלאה יהיה ס"ג ובה' תתאה ס"ג והכלל בעצמו שורש ס"ג הרי ג' מיני ס"ג ובפ' בתרא נבאר עניינם:

 

פרק ה'

 

והנה לעיל פירשנו כסדרן והוא ממטה למעלה אז"ן וכבר ביארנו טעם של א"ז מאז"ן ועתה נבאר ן' מאז"ן איך הוא עיקרית מכל. והנה הלא כאשר נמנה עיקר כל אלו אינם רק כ"ה והוא כי ה' אחרונה כבר ירדה למטה ולא נשאר בה רק ב' ההי"ן למעלה ואותיות וא"ו הרי כ"ג וב' חלקים מן י' דה"י עילאה שירדה תוך וא"ו הרי כ"ה הוא כ"ה אתוון דק"ש לכן שמע הם לשון שמיעה להורות שכולם תלויים באזן לכן הקורא את שמע צריך להשמיע לאזניו כי משם מציאותה. אמנם כ"ה אלו מוכרח שיהיה בהם פנימיות וחיצו' שהם ן' וז"ס ויפן כ"ה וכ"ה והם ב' יחודים שמע ובשכמל"ו של ק"ש כנודע והנה אלו הם הנו"ן פשוטה של אזן שהוא עיקרית וח' אחרים הם דרך תוס' וגם הם נחלקים לב' שהם א"ז מאזן. ואמנם כבר ידעת כי הבינה היא י' [נ"א היא ד"ו] ספירות וכ"א כלולה מי' הרי ק' סוד אותיות מ"ס שהם בבינה ותבונה סוד ק' בגימט' אמנם כאשר תחבר כל החלקים אלו יהיה ק' כיצד ה' לתתא ונ"ח באמצע וה' עלאה הרי ס"ח. ואמנם נשאר למעלה בסוד הבינה חשבון ל"ג כי הורדנו מן יו"ד של ה' עלאה ב' חלקים ממנו לפנימיות ג' הנשארים מן הוא"ו ונעשה ה' עלאה כנ"ל ונשאר למעלה בבינה יו"ד ה"י גימ' ל"ה וכאשר תסיר ב' חלקים מהם נשארו ל"ג. ל"ג וס"ח הרי ק"א הרי שכל בחי' אלו הם ק' עם הכולל. ואמנם כמו שביארנו שיש ס"ג א' למעלה בכללות הבינה ותבונה וכנגדה הוא בתבונה לבדה לפי שבה נתפשט אח"כ כל מציאות הבינה כנ"ל הנה גם בתבו' צריך שיהיו כל הק' ברכאן כנ"ל עד"ז והוא שכבר ביארנו סוד הנ"ח מה עניינם והנה הה' המתפשטת בז"א הוא מ"ב ונ"ח הרי ק':

ועתה נבאר איך ה' זו מתפשטת למ"ב והוא כי כבר הודעתיך כי צורת ה' לפעמים בצורה זו ה' שהם ג' קוים נה"י. וה' בכל א' שצורתה ד"י הרי ג"פ י"ד גימטריא מ"ב וגם סוד הענין הוא מ"ב אתוון שיש בשם ס"ג שהוא פשוט ומלא ומלא דמלא כזה יהו"ה, יו"ד ה"י וא"ו ה"י, יו"ד וא"ו דל"ת, ה"י יו"ד, וא"ו אל"ף וא"ו, ה"י יו"ד וכל שם ס"ג נרמז בה' זו לבדה הרי שהוא מ"ב אתוון ועם הנ"ח הרי ק' גם יש סוד אחר בענין ה' הנעשה צורת ד"י והוא כי כאן היה סוד שאמר לעולמו די והוא כי הלא שד"י שהוא יסוד דבינה הוא מתפשט בז"א עד החזה שלו לבד ושם הוא שאמר לעולמו די לכן ה' זו צורת די. וגם טעם אחר כי נגד נה"י דבינה יצאה לאה עד החזה לבדו וזהו טעם שאמר לעולמו די ע"י יסוד דבינה שנפסק שם. ונחזור עתה לבאר ל"ג הנשאר משם ס"ג דבינה ודע כי אלף צורתה ל"ב כזה א' י"ו למעלה י"ו למטה כמבואר אצלינו בסוד ל"ב שיניים וכללותם הרי ל"ג. נמצא כי בינה הוא ל"ג והוא אלף וז"ס משרז"ל אלף בינה. והנה אלף במלואה אל"ף למ"ד פ"א גימ' רס"ו וכשמחלקים לג' חלקים יהיה פ"ט פ"ט פ"ט והנה פ"ט עולה ס"ג עם השם עצמו העולה כ"ו גימ' פ"ט הרי כי ברס"ו שהוא אל"ף במילוי מילואו יש ג' שמות ס"ג וג' שמות הוי"ה והנה נגד ג' מיני ס"ג אלו הם ג' מיני ס"ג שיש למטה בתבונה בסוד ב"פ נ"ח וה' כנ"ל. וכן בכללות הם ס"ג הרי ג' ס"ג. והנה ידעת כי ג' שמות הוי"ה הם ג' אלפין כי אות א' צורתה כ"ו כזה יוי א' הרי שברס"ו הנ"ל יש ג' ס"ג וג' אלפין וכבר אמרנו כי כל אלף גימ' ל"ג וג"פ ל"ג לל"ג גימ' ק' (ע"ה) הוא סוד הק' בבינה עליונה כמו הק' שביארנו בתבונה. ואמנם ק' זו עם רס"ו הנ"ל הם שס"ו וזה שס"ה מנין ימות החמה, וכבר הודעתיך כי אל"ף הוא בינה וגם ידעת כי בינה היא אז"ן גם ידעת מ"ש בספר הבהיר כי אז"ן צורת אל"ף והוא מובן עם הנ"ל. ואמרנו איך מן הל"ג הזה נמשכו ג' אלפין שהוא ק'. וק' זה הוא שורשו מאדנ"י העליון אשר בכאן והם סוד מאה אדנים אשר ידעת ביאורם שהוא אדנ"י גי' ס"ה ועם מילוי המלוי שלו שהן ל"ד אותיות הן צ"ט כמנין ג' ל"ג הנ"ל ועם כללותם הרי ק'. והנה ידעת סוד אדנ"י שמעה כו' כי השמיעה באז"ן והיא בינה לכן ר"ת ש' מעה ס' לחה ה' קשיבה שס"ה כמנין הנ"ל שהם ימות החמה ששורשם בבינה לכן מתחילין משמיעה וגם ביארנו איך שייך שם אדנ"י בכאן ולכן עיקר אמירה זו ביוה"כ הרומז על הבינה. גם בזה תבין איך כל סוד הבינה הם קולות הנשמעים באז"ן ואלו הם מ"ש בסוד ה' עינוים דיוה"כ שאז אין מלכות ות"ת נזונים אלא מסוד קולות לא מסוד אכילה ושתיה. גם תבין כי הלא התבונה היא ה' אחרונה של בינה ותבין בזה מש"כ בתקו' מל' נפש תבונה כי תבונה היא בחי' מל' ובחי' נפש של הבינה. גם תבין בתבונה עניינה שהם בן ובת אך בבינה לא נרמז רק הבן לבד והוא כי בבינה עצמה עדיין לא יש חשבון אדנ"י רק חשבון של שם הוי"ה אך בהתחברותה עם התבונה אז שם הוי"ה אדנ"י הוא בן ובת והוא כי ל"ג דבינה עם נ"ח דתבונה הם צ"א כמנין הוי"ה אדנ"י. גם תבין כאן ענין ש"ע נהורין דא"א כי הלא ביארנו כי יש באזן זה ג' מיני ס"ג שהם ה' עליונה ונ"ח הרי ס"ג א' וה' תתאה ונ"ח הרי ס"ג ב' וכל כללותם הם ס"ג הרי ג"פ ס"ג בימין וכן ג' מיני ס"ג באזן שמאלית הרי ו"פ ס"ג גימ' שע"ח נהורין ש"ע נהורין הנמשכין אל הפנים עם ח' אותיות של ב' הויות דחוורתי דברישא דחוורתי מצד פני הראש הנמשכין אל הפנים. גם תבין ענין שם מ"ה דאלפי"ן שהוא בחוטם דז"א כי שם מ"ה הוא בז"א וגם החוטם גי' ס"ג נגד ה' תתאה דאתלבשת כאן ונעשה ס"ג כנ"ל והוא ג"כ ענין גימ' אז"ן שהוא נ"ח הנמשך עם ה' זו ונעשית ס"ג כמנין חוטם: