בשנת ה'תפ"ב (1722), כאשר הגיע הרמח"ל לגיל חמש-עשרה, עזב רבו רבי ישעיהו באסאן את פדובה ועבר לריג'יו על מנת לכהן שם ברבנות במקום חמיו רבי בנימין הכהן שהזקין וחדל מלכהן. עם עזיבתו של באסאן את פדובה עבר רמח"ל ללמוד לבדו בביתו, והצטרף לחבורת צעירים בשם "מבקשי ה'" שעסקה בלימוד קבלה בצוותא. רמח"ל התפרסם בכשרונותיו המיוחדים,וכבר בגיל ארבע עשרה ידע בעל-פה את כל הש"ס ואת כל כתבי האר"י וספר הזוהר.
בשנת ה'תפ"ו (1726) הוסמך רמח"ל לרבנות בצוותא עם ידידו המבוגר ממנו רבי משה דוד ואלי. הוא הועמד בראש חבורת "מבקשי ה'", והם קבעו לעצמם תקנות מיוחדות רבות לסדר הלימוד בבית מדרשם. בין התקנות היה לימוד רציף ובלתי פוסק בתורנות כל שעות היום בספר הזוהר בבית המדרש. בחבורתו של רמח"ל נמנו רבי משה דוד ואלי, רבי יקותיאל גורדון מוילנא, רבי ישראל חזקיה טריויס, רבי יצחק מריני, רבי יעקב ישראל חזק, רבי שלמה דינה, רבי מיכאל טירני, ורבי יעקב חיים קסטיל פרנקו, כולם תלמידי חכמים ומקובלים ידועים.
בראש חודש סיון ה'תפ"ז (1727) חווה רמח"ל התגלות רוחנית של "מגיד" שגילה לו סודות קבליים רבים. רמח"ל תיאר התגלות זו:
- "נרדמתי ובהקיצי שמעתי קול אומר: לגלאה נחיתנא רזין טמירין דמלכא קדישא (תרגום: לגלות רזים טמירים של המלך הקדוש ירדתי)... ואני לא רואה אותו אלא שומע קולו מדבר מתוך פי"
את הגילוי הראשון רדפו גילויים נוספים. אך את עובדת הגילויים הסתיר במשך כחצי שנה. וכשהיה מתגלה אליו המגיד היה מוריד את ראשו על השולחן ונראה כאילו הוא נח. ואחרי זמן מה רמח"ל שיתף בסוד את תלמידיו, ואחד הבולטים שבהם, יקותיאל גורדון, גילה ברבים את קיום המגיד, והדבר עורר התלהבות ועורר הערצה כבירה לרמח"ל.
