א

א. שפעו של עולם מזיווגם של זו"נ.

ה' זיווגים הם . ישראל ורחל, יעקב ורחל, ישראל ולאה, יעקב ולאה מן החזה ולמעלה, יעקב ולאה אף מן החזה ולמטה.

ב

מ"ד ומ"ן – זה גופו של זיווג. מ"ן מן הנקבה ומ"ד מן הזכר.

אין מ"ד בלא מ"נ. ואין מ"ן בלא תשוקה.

הוא שהכתוב אומר (בראשית ג, טז): "ואל אישך תשוקתך".

ג

נכללת נוקבא בענפיה, ומתקשטת בקישוטיה.

כל העולמות בי"ע - תיקוניה של נוק'.

מתעוררת לז"א להתחבר עמו, ומזדווג עמה – ביאה ראשונה וביאה שניה .

 ד

ביאה ראשונה – זהו שאמרו (סנהדרין כב:): "האשה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי".

נותן רוח בתוכה, זה בנימין - ב"ן, שבו מעלה בניה למעלה – אלו נשמותיהן של צדיקים.

ואורות מאירים ממנה להנהגתו של עולם, אלו אורות של ב"ן. כל תולדותיו של ב"ן תלוים בה, ומתרי"ג איבריה היא ממשיכתם.

מחידושו של א"ס ב"ה שהוא מחדש בהם, אלו מ"ן.

ביאה שניה – יורדים כנגדן מ"ד מיסודו של זכר,

אלו אורות של מ"ה, וכל תולדותיו של מ"ה תלוים בו.

מתרי"ג איבריו הוא ממשיכם,

מחידושו של א"ס שהוא מחדש בהם. יורד הכל ביסודה, ויושב שם זמן עיבורו.

יוצא ומתחלק לכל העולמות.

ה

מ"ה וב"ן - בנינם של כל הנבראים.

שבהם נראים מעשיו של א"ס ב"ה במשפיע ומקבל.

מתחדשים בזיווגם של זו"נ. מ"ה מן הזכר, וב"ן מן הנקבה.

 ו

ב' חיבורים לזיווג - נשיקין ויסודות.

נשיקין בראש, זיווגם כפול – רוחו של זכר בפיה של נקבה ורוחה של נקבה בפיו של זכר.

נמצאו שתי רוחות מתחברים כאחד.

זיווגם של יסודות - אחר שנתחברו, משפיע הזכר לנקבה והנקבה לעולם.